מקובל לחשוב כי טראומה היא בדרך כלל של המתלוננים, אך השפעתה של התסמונת הפוסט טראומתית אינה של המתלוננים בלבד.
גם המייצגים לא אחת חווים תופעה זו כטראומה משנית, במחקר משנת 2008 העוסק בתופעה המכונה טראומת משפטית שאובחנה אצל מייצגים, נתפסה אצל החוקרים כדבר מקובל ומובן על ידי העוסקים בציבור האנושי.
בין התנאים ליצירת טראומה משנית, זה עומס עבודה עם אנשים שנסיבות חייהם קשות וטראומתיות, בפרט שעיקר העיסוק של המייצג הוא בתכנים הרגשיים של הלקוחות.
כמייצג/ת אנו נחשפים לעומק של יוצרי הטראומה ממחויבותינו להיות בקיאים בכל דבר שהוא בעצם מוקד הטראומה.
- העדר גבולות בקשר כזה רגשי, כגון קושי לסרב לענות לשיחה בכל שעה בפרט אם מדובר בילדים, ובפרט עם דברים שמעוררים את ההזדהות שלנו אם אנו כמייצגים חווינו טראומה בילדותינו.
- העדר תמיכה ברמת הארגון, רובנו כמייצגים עצמאיים ושפת התמיכה היא אחרת, אין תמיכה רגשית כגון: חווית השפלה מדיון – שופט, קולגה, השפלה מחוסר הצלחה בתיק, תחושת כשלון ואכזבה גדולה.
כאשר יש היעדר תמיכה רגשית ומקום לרגש זה מצטבר ופוגע ברקמה הרגשית של נו כמייצגים, וצריכה לקום מערכת תמיכה בעלת אסטרטגיה ארגונית:
- תמיכה אשר תגלה הכרה בתופעה – ולהכיר בכך שטראומה משנית מהווה סיכון תעסוקתי בסביבת עבודה טראומתית.
- יצירת פורמים לתמיכה וייעוץ
- קבוצות דיון בין עמיתים
- ייצור מרחבי נשימה – חופשות, הפסקות, השתלמויות
- לעודד למידה בתחום זה
- הצבת גבולות מתאימים
מאפייני הטראומה המשפטית:
דיכאון – חוסר אנרגיה, חוסר שינה – הרעיון להתבונן בעצמו ולתת לזה שם, ולהבין איך אני נוטה להתמודד עם זה ואיך התמודדתי בעבר.
חוויה חוזרת של אירוע טראומתי – יכולה לבוא במראות, מחשבות, חלומות, בכל מיני צורות כאשר בעצם זה לא בשליטה וזה המאפיין של טראומה מכיוון שזה לא נשלט וישנו שם, ופוגש אותנו במקומות שאנו לא מצפים.
הימנעות – מאפיין נוסף מכל דבר שיכול לפגוע בי. הימנעות מסיטואציות חיים, מחשש שיעורר את הטראומה הרגשית מהעבודה, הימנעות מקשרים מסוימים, מאתרים מרחב פוגעני וכו'.
עוררות יתר – יכולה לגרום לחוסר שינה, עצבנות יתר, אי שקט בכללי. כאשר לכאורה זה לא מחובר לשום דבר שקורה כרגע כתגובה חזקה יותר לרעש או כל דבר אחר, והתגובה לא מתואמת ופרופורציונאלית לסיטואציה. כאשר תשומת הלב צריכה להיות מכוונת כמה זה שכיח וכמה זה מנהל אותי.
תגובות פסיכוסומטיות – מרוב עומס הגוף מגיב לטראומה כחוסר תיאבון, עודף תיאבון, כאבים פסיכוסומטיים, גוף תפוס וכו'.
תגובות אפקטיביות שליליות – באופן טבעי ההיחשפות לסיפורי חיים טראומתיים והתמודד עם התכנים האלה כמרכז החיים מכורח המקצוע יגרום לתגובות אפקטיביות שליליות כמו דיכאון, כעס, אדישות, חוסר תקווה, כל אחד בדר"כ יגיב בצורה שלילית גם לדברים שאינם קשורים לעבודה כאשר הרגש שמנהל ברובו הוא פחד הגורם להימנעות ופוגע בשלושה מישורים:
- פגיעה באמון
- פגיעה באינטימיות
- פגיעה בתחושת השליטה
כניסיון לגייס ולהרגיש שליטה על ידי הימנעות משלושת הנ"ל.
- קושי בהפרדה בין העבודה לחיים האישיים – כאשר העבודה הופכת להיות מרכז החיים וכ"כ חשובה, ששאר הדברים הופכים לפחות חשובים, וקשה לעשות את ההפרדה הזו.
- קושי בוויסות רגשי בהרגעה עצמית – צריך לאמן את הגוף כמו שריר להורדת הסטרס וגיוס יכולת הויסות.
- נסיגה בהרגשת הביטחון וראיית העולם דרך פרדיגמה של קורבן – תוקף וכך אנו הופכים לתפוס מערכות יחסים מבלי לשים גבול והפרדה בין העבודה וחיים אישיים.
- הרגשה נמוכה של מסוגלות עבודה מתחילים להיאטם ולאבד רגש.
לסיכום:
עלינו כמייצגים בפרט בתחום הפלילי ודיני המשפחה, שהם מוקד ברמה הגבוהה ביותר כיוצרי טראומה במעגל תמיכה או מטפל פרטני או אדם אחר קרוב, או כל דרך המחברת בין הגוף לנפש ותשחרר את מוקדי הטראומה ותעזור להציב גבול והפרדה.
